דברי פתיחה בטקס הענקת תעודות הבוגרים והמוסכים בקולטה לאמנויות - יוני 2010 הדפס דואל

  המפתח בידכם -


הרהורים על החינוך לאמנויות בפתח המאה ה-21


דברי פתיחה בטקס הענקת תעודות הבוגרים והמוסמכים

בפקולטה לאמנויות

יוני 2010

תומר לב

ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה


בכל שנה, בדברי הפתיחה לטקס הזה,  שמענו דברים יפים ומחכימים על האמנויות, על חשיבות האמנויות, ועל הפוטנציאל האדיר שיש לאמנויות עבור החברה הישראלית, השסועה והמסוכסכת.

מכיוון שרבים מכם יעסקו בעתיד גם בעבודה חינוכית - מי מתוך אידיאליזם ומי מתוך נסיבות חיים - חשבנו שיהיה ראוי להקדיש את דברי הפתיחה היום לחשיבות החינוך לאמנויות, כאן ועכשיו, בישראל של המאה ה-21.

הקללה הסינית העתיקה אומרת "הלוואי שתחיה בתקופה מעניינת"; ואני סבור שזכינו שהקללה הזו תתקיים בנו בעוצמה מאד גדולה: אנחנו חיים בעולם של תמורות דרמטיות ושל שינויים עמוקים, המתרחשים בפרקי זמן מזעריים.

באופן מטפורי אפשר לומר שאנחנו קמים בבוקר עם סט ערכים אחד והולכים לישון בערב בידיעה, שכל מה שחשבנו בבוקר -התהפך לו במהלך היום. המדהים מכל הוא שהתרגלנו לכך. שזה נורמטיבי לגמרי מבחינתנו. אפילו נדמה לנו שזו דרכו של עולם. שכך היה מאז ומתמיד.

ובכן, המצב הזה לא היה קיים מאז ומתמיד.  הוא מצב חדש לגמרי, והוא תוצר של ההתפתחות המואצת והולכת של התרבות האנושית.

לשם ההשוואה נציין כי עד המאה ה-17, אדם נולד, חי חיים שלמים, והלך לעולמו בעולם יציב. בראייה מכלילה, ולמעט מקרים יוצאי דופן, העולם שלתוכו הוא נולד היה זהה כמעט לעולם אותו הוא עזב. במאות ה-18 וה-19 התחילו אנשים לחוות שינויים רדיקליים בתוך פרק חיים אחד. ובסוף המאה ה-20 כבר היינו עדים לשינויים כאלה תוך כדי תקופת לימודים אחת.

כיום, בפתח המאה ה-21, אנו עומדים בפני מציאות שכל-כולה שינויים, תמורות ומהפכות, הגועשים מעל ראשנו ללא הפסק; ותחום החינוך, הלמידה וההוראה מצוי, מטבע הדברים, עמוק בעין הסערה:

  • תכני הוראה משתנים בלי הרף;
  • שיטות הוראה מקודשות באחת - ומייד אח"כ מושלכות לעמוד הקלון;
  • היררכיות מתהפכות בין-לילה;
  • ידע מתיישן תוך כדי הוראתו;
  • ומיני רפורמות ורפואות אליל מונחתות על המערכות המיואשות, שמנסות להתמודד עם קצב השינויים ההיפר-אקטיבי הזה - ופשוט לא מצליחות.

וכך, מצב מערכת החינוך דומה למצבה של העיר תל אביב ב"תעלת בלאומילך" של אפרים קישון: העיר חפורה והפוכה מעבודות קונסטרוקציה אינסופיות, חסרות פשר, שאף אחד כבר לא זוכר מתי התחילו ולשם מה....

במצב כאוטי ובלתי יציב שכזה, קורים כמה וכמה דברים "מעניינים" מאד בקשר ללימודים, לתכניות הלימודים, לתחומי הלימודים:

ראשית, חשיבותו של הידע עצמו - יורדת. הרי ממילא הוא משתנה בלי הרף...וממילא אין עליו קונצנזוס.

במקביל - עולה מאד הצורך בהקניית כלים, שיאפשרו לילדים ולמתחנכים לרכוש ידע באופן עצמאי.

בעולם הצרכני של ימינו, אוהבים לומר שכבר אין טעם למכור לילדים מוצרים: ממילא עד שיגיעו לתשלום בקופה - המוצרים שנקנו כבר לא יהיו ראויים למאכל אדם...

ולכן, בלית ברירה, המערכת החינוכית מנסה לקדם רציונל בסיסי חדש:

במקום לספק לילדים פרודוקטים - בואו נלמד אותם  "איך לקנות" בעצמם; איך להסתדר בסופרמרקט הענק הזה, ששמו החיים המודרניים ובעיקר - הפוסט-מודרניים.

אבל האם באמת הילד או האדם הצעיר מסוגל לעמוד מול העולם המורכב של ימינו ולהתמודד איתו במונחים של צרכן נבון? או אולי האתגר שעומד בפני הילד הוא הרבה יותר עמוק? ואולי רוב בני-תקופתנו, השבויים בעולם הדימויים הצרכני, כלל לא מצליחים לראות את האתגר הזה במלוא משמעותו?

בואו וננסה לראות את הדברים מנקודת מבטו של הילד:

  • הילד עומד מול המציאות הנזילה והמתעתעת של ימינו;
  • מתוך השטף הבלתי נסבל הזה, של גירויים ואינפורמציות שמציפים אותו, הוא  צריך לגזור משמעות, הגיון, קו, דרך.
  • ומתוך קליידוסקופ מבלבל של גרגירים מנותקים הוא מצופה לארוג משהו   "שלם", שיש בו גילום של ערכים, סדר ומשמעות.

אבל בעולם מורכב ומוצף שכזה אין מציאות מובנית אחת.

לא יכולה להיות מציאות מובנית אחת.

ולפיכך הילד מצופה לקחת את שפעת החומרים המסחררת ולהפוך ליוצר נבון של מציאות משלו. של תפישת עולם משלו. ובעצם - של אינטרפרטציה משלו.

נוכח עולם מבלבל שכזה מושגים דוגמטיים ואבסולוטיים של "נכון ולא נכון" נחלשים מאד.

הם כמעט נעלמים.

ובמקום זאת מופיעים להם מושגים שונים לחלוטין -  יחסיים, מורכבים, רבי-פנים. למשל: עקבי, קוהרנטי, אפקטיבי, משכנע.

והנה, בעודנו משתמשים במילים האלה (עקבי, קוהרנטי, אפקטיבי, משכנע),  אנו אומרים לעצמנו: רגע, זה לא נשמע כמו דיון על החיים! זה נשמע כמו דיון על יצירת אמנות!

ואכן כך הדבר: בדיוק כפי שהיוצר (ביצירת האמנות) בוחר חומרי גלם שונים, מנוגדים, מנותקים - ואורג מהם משמעות אחידה, לכידה, קוהרנטית;

בדיוק כפי שהוא שואף ליצור מציאות, בה כל מרכיב משוחח עם המרכיבים האחרים ויוצר ביחד איתם מערכת הגיונית, אפקטיבית, משכנעת;

כך גם הילד והצעיר בימינו, המתמודדים עם מורכבות החיים, צריכים להיות מיומנים בהפעלה של מנגנון בחירה משוכלל, הדומה להפתיע למנגנון ה"בחירה האסתטית":

  • איך לארוג את המרכיבים השונים שמרצדים סביבו - בחיים האמיתיים
  • ו"לעשות מהם משמעות"?
  • איך לעשות מהם קו, מסגרת, צורה?
  • איך לבנות מהם מערכת לכידה והגיונית?

אליוט אייזנר, הפרופסור הנודע לאמנות ולחינוך מאוניברסיטת סטנפורד, טוען שהגדולה בחינוך לאמנויות היא שאף פעם אין תשובה אחת לשאלה נתונה. לשאלה הנושנה "כמה הם 2+2?" תמיד תהיה תשובה אפשרית אחת. לעומת זאת לשאלות כמו: איך לפתח מוטיב, איך לבנות מתח וליצור הרפיה, איך לארגן את המרחב - יהיו אין סוף תשובות אפשריות.

ואלה בדיוק המיומנויות - ואלה בדיוק הערכים - שמקנה החינוך האסתטי, החינוך לאמנויות: היכולת לתת מענה אפקטיבי ומשכנע למציאות בה אין תשובות ברורות. היכולת לעבד נתונים וליישמם במערכת בה אין קריטריונים מוחלטים.

ואלה מיומנויות וערכים ששום חינוך אחר לא יכול להעניק: לא המדעי, לא הטכנולוגי וגם לא ההומאני.

גם כאשר אנחנו נותנים לילד להתנסות בתהליך של יצירה עצמית, וגיבושה ע"פ היגיון משלו;

וגם כאשר אנחנו מלמדים את הילד להתבונן ביצירה נתונה ולפענח מתוכה היגיון של מישהו אחר;

כך גם כך - אנחנו מציידים אותו בכלים הכי חשובים שניתן לצייד את בן-תקופתנו -

הכלים ליצור מערכת הגיונית, לכידה ומשכנעת, שמבוססת על בחירה חופשית; בחירה שהיא גם אינטואיטיבית וגם מושכלת; ואשר עושה שימוש אפקטיבי בשלל החומרים שסובבים אותנו.

ולצורך העניין, אין זה חשוב אם מדובר בכתמים לציור, גושי סלע לפיסול, רעשים לפס-קול, או תובנות חיים לגיבוש של תפישת עולם.

הכל בנוי על אותו מנגנון-על, אותו מטה-מנגנון, של יכולת הבחירה האסתטית. והכל צריך לעמוד לאותו מבחן תוצאה: של קוהרנטיות, של אפקטיביות ושל לכידות פנימית.

וכאן אנחנו בעצם מגיעים להוכחת התועלת המעשית שנודעת לחינוך לאמנויות, ליכולתה המובהקת והבלתי ניתנת לערעור לתרום לעולמו של הילד ולקדם אותו.

איני ממעיט, חלילה, בחשיבות האוטונומית, האסתטית-לשמה, הלא-שימושית בעליל והמופשטת לחלוטין, שטמונה בעיסוק באמנות.

אבל אני טוען שדווקא היום, דווקא בתקופה פרקטית עד זרא, שבה מנסים לגמד את החשיבות של החינוך לאמנויות, ומתייחסים אליו כתחום חסר חשיבות, לא מעשי, העומד בסתירה לעולם שצריך להיות מאד-מאד מעשי - הרי שגם במבחן המעשיות, גם בקריטריון המחמיר ביותר של יכולת הקנייה של כישורי חיים בסיסיים - אין תחום יותר רלוונטי ואין תחום יותר פרקטי מאשר החינוך לאמנויות.

אתם הבוגרים תצטרכו להוכיח את זה במערכות שבתוכן תשתלבו. אתם תריבו את ריב האמנויות, שהפכו לאסקופה נדרסת בשיח התועלתני והחומרני של ימינו. אתם תוכיחו שאפשר - וגם צריך - להתייחס לאמנויות אחרת.

וזכרו:

 כשכל המערכות סביב כושלות ונמצאות במשבר אינסופי ומתמשך - לנו יש מפתח.

רק צריך שיפקידו בידינו דלת אחת או שתיים, כדי שנוכל לפתוח אותן ולהוכיח בצורה ניצחת מהם הכוחות שיש לנו ביד.

ובאמירה חצי אופטימית זו אני מברך את כולכם ומאחל לכם הצלחה בכל אשר תפנו.

המפתח בידכם!
 
 
© 2017 הפקולטה לאמנויות